נסתרות דרכי האל

הפעם הזו הוטלה פצצה לאולם המפואר בו ישבנו. המטיילים התקשו להסתיר את ההלם והדמעות

בטיול השביעי שלי לאלסקה, עלינו ל"ו מטיילים על אניית פאר היוצאת לאנקורג' באלסקה מהעיר הקסומה ונקובר בקנדה, דרך "הנתיב הפנימי": נתיב מים הדומה לנהר, מן השקטים והמרגיעים בעולם.
בערב הראשון לשייט, ביקשתי כהרגלי ממטיילי הקבוצה שיואילו כולם להציג עצמם להיכרות ויוסיפו כל אחת ואחד בתורו מעט על מעשיהם בשנים האחרונות.
לעתים זהו ערב נעים ומשעשע. הפעם הזו הוטלה פצצה לאולם המפואר בו ישבנו, עד שחלק מהמטיילים, התקשו ולהסתיר את ההלם והדמעות.
הגיע תורה של חוה כהן, להציג את עצמה.

"במקום להציג את עצמי אני חייבת לספר לכם מקרה מצמרר שקרה לי הערב, עם האיש המופלא הזה", אמרה חוה והצביעה באצבעה על מיכאל בר-און, מנהל המנגנון באוניברסיטת "בר-אילן" באותם הימים.

האם ראיתי דמעות בעיניה של חוה?

פניה אדומים, נשימתה נסערת ומילותיה מהירות וחדות כמעט כמכונת ירייה.

" אני חייבת לספר לכם דבר מהמם שהחל להתרחש לפני יומיים, עוד כשנפגשנו כל הקבוצה בנתב"ג ועד לפני שעתיים. לטיול הזה, באנו כפי שאתם רואים שתי גיסות, ללא הבעלים השקועים בעבודה. בנתב"ג ניגש אלי מיכאל בר-און ושאל אותי, 'מאיפה אני מכיר אותך? מאיפה פניך מוכרות לי?'. סיפרתי לו מעט על עצמי, אבל לא מצאנו כל קשר.
במהלך הטיסה לקנדה, אתמול, שוב עבר מיכאל לידי ושוב שאל, "אולי עבדת פעם באוניברסיטה? השבתי לו בשלילה. עבדתי כל השנים בתחום החינוך אבל לא בבר-אילן.
ירדנו מהמטוס, בקנדה ומיכאל מתבונן בי ואני חייבת לומר, די הביך אותי. מה הוא רוצה ממני? שוב הנחית עלי שאלה, 'אולי היית בבי"ס מוריה בילדותך'?
חשבתי שמתחיל כאן סיפור מהסרטים… לא למדתי ב'מוריה' ולא הבנתי על איזה 'הר המוריה' הוא חושב שהוא מטפס…"
36 מטיילי הקבוצה, בהם גם חיה בר-און המקסימה, אשתו של מיכאל גיבור סיפורנו, יושבים המומים מהסיפור המתגלגל לפתחם.
את האמת לומר, נחרדתי.
חשבתי לעצמי, "הטיול רק בקושי התחיל וכבר מוטלת פצצה "?
ואז באמת נחתה לה פצצה.
פצצה מהסוג שלא פורקה מאז מלחמת העולם השנייה. מאז השואה. פצצה שיכולה כנראה להתפוצץ, רק בעם היהודי.
חוה ניגבה דמעות.
מיכאל בר-און, הליט פניו בכפות ידיו מדי פעם.
נסערת ונרגשת ניגשה היא כעת לפתרון התעלומה שחבטה במתח מחשמל בכל קבוצת המטיילים:

"אז תקשיבו ולא תאמינו למה שקרה כאן", קראה חוה, על סף בכי,
"לפני שעה ניגש אלי מיכאל שוב, כאן על האנייה ושאל כשהעיניים שלו חודרות עמוק לעיניים שלי:
'תגידי, בסוף השואה את נמסרת לבית היתומים הנוצרי בעיר הזו בצ'כיה?'
הרגליים שלי רעדו, חשבתי שאני מתמוטטת. כמו במכת ברק, הוא החזיר אותי לימים הארורים והקשים בילדותי. הייתי אז בת חמש. יתומה מאם ומאב. רציתי להיעלם מהעולם האפל והאכזר הזה. בכיתי והשתוללתי בבית היתומים הזה, יומיים או שלושה רצופים. ימים שחורים שנראו כמו נצח. לא הסכמתי לאכול. סירבתי לכל הצעה של מזון או משחק.

אני ניצבת על אניית פאר בדרך לאלסקה, אני שומעת את מיכאל ושומעת גם את הבכי שלי שקורע את השמים, שם באפלת השואה. אני מסתכלת אל הים השקט שפתאום נראה לי סוער.
מתבוננת בשמים. לרגע נראה לי שהם נפלו עלי. השמים לא אתי.
'תגידי', שאל אותי פתאום מיכאל, 'את זוכרת שהיה איזה ילד בבית היתומים שהתחיל איתך… ניגש וניסה שוב ושוב להצחיק אותך כשלא הפסקת לבכות?'
'כן, אני זוכרת', עניתי לו. זה היה ילד גדול, אולי בן 12… הוא עשה לי פרצופים, התעקש להצחיק ילדה שלא רוצה שום צחוק ושום חבר. רוצה רק להורים, או להיעלם.
ואז מיכאל, לפני שעתיים, הימם אותי עם דמעות בעיניים: 'את רואה אותי? זה הייתי אני! אני הילד שהצליח להאכיל אותך. הייתי אז בן 11…' שקע לרגע מיכאל בזיכרונות ובעצבות.

וכאן, שמעתי לראשונה בחיי את חלקו שלו כמלאך ומושיע:
'בלילה שמעתי אחות אחת, נדמה לי נזירה', סיפר לי מיכאל, 'אומרת לאחות הראשית ש'הראש מתפוצץ לה' מהבכי של 'הילדה החדשה הזו'.
האחות הראשית, ענתה לה: wאת יודעת היטב שהלילה או מחר בבוקר היא תיחלש, תגווע ותמות מרעב ומבכי. מחר כבר יהיה לנו שקט ממנה…'

אבל,
אני החלטתי
שאת לא
תמותי!

הייתי כבר ילד גדול ומנוסה שיודע להתגנב לאן שצריך. גנבתי עבורך תפוח עץ וריסקתי אותו. עשיתי לך פרצופים והצחקות, עד שנרגעת והפסקת לסרב לכפית עם התפוח המרוסק.חזרת אלינו. חזרת לחיים. התחלת לאכול'.

'ריבונו של עולם', צעקתי כאן על האנייה לפני מיכאל, 'איפה היית עד היום?!
כמה ניסיתי לפגוש את הילד המושיע שלי!'

מסתבר שהתגוררנו באותה עיר, במרחק לא רב האחד מהשנייה ורק פה באלסקה מפגיש אותנו שוב בורא העולם".
אני מקשיב לחוה המקסימה והמטלטלת, אני מתבונן במיכאל שנטל על עצמו להציל נפש מישראל ואני חש את ישראל המתחדשת בכוחות אדירים, קוראים בגאון, מתוך ערבות הדדית ואהבת העם, מאסיה מאירופה, ועד אלסקה הרחוקה: "עם כל זה ולמרות הכל, עם ישראל חי".
עצמאות שמח, עם ישראל.

הכותב הוא מוותיקי המדריכים הדתיים ומייסד חברת הטיולים שי בר אילן, חברה גיאוגרפית דתית.

אולי יעניין אתכם:

אלף שמשות זוהרות

אלף שמשות זוהרות מאת: חרות לוביץ', בי"ס שדה עפרה אי אפשר לצלוח סתיו ישראלי בלי לבקר את הפרחים המבשרים טוב בצהוב. טיול חלמוניות לנחל שילה,

קרא עוד »

הזוהי סדום?

הזוהי סדום? מאת: חרות לוביץ', בית הספר שדה עפרה צילום: אביגיל אילן מסע אל ארץ המלח, אל סדום המקראית ואל השאלה המהדהדת בימינו אנו: מי

קרא עוד »

בנעליים גדולות

בנעליים גדולות מאת: חרות לוביץ', בית ספר שדה עפרה התחקות ארכיאולוגית אחר ההיסטוריה התנ"כית אינה דבר פשוט- במיוחד כשהיא מותירה עקבות מסתוריים בצורת כף רגל.

קרא עוד »
נגישות